נזכור את נדב רוטנברג ז"ל, חגורה שחורה בטאקוונדו וחבר נבחרת ישראל, אשר נפל בעת שירותו כלוחם בצנחנים בגדוד 202, בהתקלות מחבלים על גבול רצועת עזה.
יהודית, דרור, ארז נעמה ואלון, אנו שולחים לכם חיבוק גדול מכל משפחת הטאקוונדו, נזכור את נדב לעד, יהי זכרו ברוך.
סיפור חייו של נדב, מונצח באתר "יזכור" שנערך על ידי משרד הביטחון:
"סיפור חייו – נדב רוטנברג ז"ל
בנם של יהודית ודרור. נולד ביום י' בסיוון תש"ן (3.6.1990) ברמות השבים. אח לנעמה, ארז ואלון.
נדב היה תינוק חייכן וילד שובב ומצחיקן, שלימד את עצמו דברים מתוך סקרנות. הוא גדל במשפחה שהמאפיין המרכזי בה היה שמחת חיים. הוא ואלון אחיו הצעיר ממנו בשנתיים גדלו כתאומים, ודמו מאוד פיזית זה לזה. לפעמים המשחק המשותף שלהם נשמע כמו קטטה, כי הבית המה ורעש. שלושת האחים נהנו לצפות יחד בתוכניות מצחיקות בטלוויזיה, ואחר כך לחקות את הדמויות ואת האמנים שבהם צפו, כולל הביגוד שלבשו והצטלמו למזכרת.
מגיל צעיר מאוד בלט נדב ביכולת לחיות על פי דרכו ואמונתו. הוא הלך בגיל עשרה חודשים, לימד עצמו לדבר על ידיד שינון מילים מתוך קלטות ששמע, חזר אחרי דברי הגדולים, בחר מה ללבוש מגיל צעיר, ולא אהב לקבל בגדים מאחיו הגדול. בעצם, מרגע שנולד רצה להיות עצמאי ובוגר. כשלמד בגן הילדים קנו לו הוריו שתילים של ירקות. נדב שתל אותם בגינת הבית, השקה וגידל אותם. הוא אהב לבנות בלגו, ועם השנים הזמין לעצמו משחקי לגו מורכבים מחו"ל. מגיל שש הרוויח כסף על עבודתו באיסוף פקאנים במטע של החקלאי השכן, עבד בהנחת צינורות, שתילה, ניקוי, זיבול ובכל עבודה נדרשת. הוא היה חרוץ ואהב לעזור. כשגדל ניקה גינות ביישוב, סייע בפרויקטים מיוחדים של ניקוי בתים ושמרטף על ארבעה ילדים קטנים במשפחה שהוריהם עבדו בחופשות. נדב אהב עצמאות כלכלית והיה חרוץ מאוד.
נדב היה נדיב ונתן מכספו לכל נצרך, אבל גם ידע לפרגן לעצמו, אהב את החיים הטובים והיפים, כולל בילויים בפאבים, בבתי קפה ובמסעדות, ובגדים יפים.
נדב היה עמוד התווך של הבית. כשהיה מתעורר בבוקר, שמעו אותו כל בני הבית שר באושר את השירים שאהב ומדבר אל עצמו. בזמן שבישל במטבח תיאר את אופן ההכנה, כמו שף המכין מנות עבור לקוחותיו במסעדה.
משסיים את בית הספר היסודי על שם אהרונוביץ בכפר מל"ל, המשיך לחטיבת ביניים "שרת" בכפר סבא, ואחר כך לתיכון על שם הרצוג בכפר סבא.
בתקופת התבגרותו זכורים לרבים מעדי קונדס שנדב עולל וגרם אז דאגות להוריו. נדב היה תלמיד חקרן וסקרן, והתעניין בתחומים מגוונים: פוליטיקה עולמית ומנהיגים, הכיר את שמות כל הנשיאים ראשי הממשלות והרמטכ"לים במדינה. נדב אהב מאוד את לימודי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, זכר אירועים ומלחמות, תופעות טבע. הוא נבחן בחמש יחידות בהיסטוריה ובגיאוגרפיה.
החברה הייתה מרכז חייו והוא אהב חברים והיה פעיל מאוד חברתית. בכיתות ה'-ו' אִרגן הפסקות פעילות, וכאשר התארחו ילדי גן בבית הספר הוא דאג להפעיל אותם. גם בתנועת הנוער של האיחוד החקלאי היה פעיל, ובגיל חמש-עשרה יצא לקורס מדריכים.כשלמד בבית הספר היסודי פיתח גם את הצד האמנותי שבנשמתו – פיסל וצייר, ועזר לעצב תערוכה בבית הספר, שבה הוצגו גם יצירותיו.
בשעות הפנאי אהב מאוד לטייל עם המשפחה. בבגרותו התפעל מנופיה, מתרבותה וממורשתה הייחודית של ארץ ישראל, וחש שייכות עמוקה למדינה. נדב התחנך בבית על ערכי אהבת הארץ, המולדת והמסורת היהודית, ועל ערכי ההתנדבות, הנתינה והתרומה. הוא הרגיש כי זו זכות לחיות במדינה של עם ישראל שסבו וסבתו הקימו במו ידיהם. נדב ביקש את סבתו קלרה הרשקוביץ, ניצולת שואה, שתלמד אותו יידיש ורומנית. אחר כך הצחיק את כולם בבדיחות ובחיקויים בשפות שלמד.
מגיל צעיר עסק בספורט: שיחק כדורגל, התאמן בשחייה והיה עושה סלטות בקפיצה לבריכה למרות האיסור לעשות זאת. כאשר נזפו בו אמר שזה לא היה הוא. מגיל חמש התאמן עם שני אחיו במועדון טאקוונדו של "הפועל כפר סבא". לאחר כמה שנים של הפסקה חזר נדב להתאמן ובתחרות הראשונה שהשתתף בה אחרי שחזר, זכה במדליית זהב מול מתמודדים עם חגורות שחורות. אז עבר להתאמן גם בנבחרת ישראל בטאקוונדו בירושלים. אחיו ארז ואלון, שניהם בעלי חגורות שחורות בענף. בבית, כאשר אימן אותו אלון אחיו, הציב נדב מצלמה וצילם את האימון. בגיל שבע-עשרה קיבל נדב חגורה שחורה – כפי שתכנן. הוא נחשב ספורטאי מוכשר ומוערך וזכה להגיע למעמד אלוף ישראל לנוער וסגן אלוף ישראל לבוגרים. "נדב היה ספורטאי ואדם בעל ערכים, כבוד ומידות טובות, מוטיבציה רבה ושאיפה למצוינות," סיפר מאמנו האישי שלמה טל, "דגל בעבודה קשה והיה נחוש ובעל יכולת התמדה. נדב היה אהוד על כולם ותמיד עזר ופרגן לחבריו לקבוצה". שלמה טל סיפר שגם כשהתגייס נדב לצבא הוא המשיך לשמור על קשר והיה מגיע להתאמן במועדון בכל הזדמנות שניתנה לו: "הוא המשיך לעקוב אחרי תחרויות שחבריו השתתפו בהן, ואחרי הצלחות וחוסר הצלחות היה שולח הודעות ומעודד את חבריו. נדב היה בעל נתונים ויכולת פיזית ומנטאלית ברמה בינלאומית... כשפניתי לנדב והצעתי לו את האפשרות לשרת את המדינה במעמד של ספורטאי מצטיין בצבא הוא סירב ואמר שהוא מעדיף לשרת את המדינה ביחידה קרבית ולשמור על המולדת".
נדב היה אדם פרטי מאוד וצנוע. לא אהב להתפאר בהישגיו ולכן מיעט לשתף את הוריו בהצלחותיו כי לא רצה שהוריו יתפאר בהישגיו בפני חברים.
לקראת הצבא היה נדב נחוש להתגייס ליחידה קרבית, הוא התכונן, רץ בחולות והרים משקולות. נדב התגייס במרץ 2009. מטרתו הייתה ללכת בדרכו של אביו דרור ולשרת בסיירת הצנחנים. נדב היה רגיל להצטיין ולהשיג את מבוקשו, אך במהלך הגיבוש לסיירת הוא נפצע וכתוצאה מחתך עמוק בשורש כף היד נאלץ להפסיק את הגיבוש ו"להסתפק" בשירות בגדוד 202 של הצנחנים. בבית הספר התקשה לקבל מרות, לא כן בצבא. הוא יצא לתחרות ריצה בין יחידות שונות בצה"ל וזכה עם קבוצתו במקום הראשון; הוא סיים כמצטיין מסלול של הכשרת צנחנים, וקיבל סיכה מוזהבת. קורס מ"כים (מפקדי כיתה). בזכות היותו חייל מצטיין הכירו אותו המג"ד והסמג"ד אישית.
מפקדיו בקורס מ"כים ביקשו להשאירו להדרכה אך הוא נאבק כדי לחזור לשירות בעזה עם חבריו לגדוד. הוא רצה להיות בכל מקום שבו יש תקרית ולהילחם, באומרו: "אני רוצה להילחם, לא התגייסתי כדי להכשיר מ"כים לצבא". "הוא היה חייל מורעל ואהב את הצבא," אמר האב, "הוא היה שמח בצבא". נדב היה פטריוט, על דגל שהביא מהבית, חתמו כל חבריו לצוות והדגל נדד איתם מבסיס לבסיס.
"תמיד היית מרכז העניינים במחלקה," העיד חברו "כל הבלאגן תמיד סבב סביבך... כשלא היית איתנו בקורס מ"כים חסרונך צרב לנו, חיכינו לך בקוצר רוח, דיברנו מתי תחזור ותמיד שמרנו על קשר. היית אבן דרך של המחלקה. איך צהלנו כשבאת מקורס מ"כים... ביום שחזרת אלינו מעזה. זה היה כאילו פרחנו כולנו וכוחות מחודשים חזרו אלינו. המשמרות המטורפות בסיורים, המדורות ופק"לי הקפה. הכול אתה ארגנת, הקומזיצים, האבוקדו, התה והלימון, המשחקים... הבאת איתך עולם ומלואו, עולם שמח יותר, מקפץ יותר. אנרגטי, חברותי ותמיד מוכן לעזור ולתת יד למי שרק זקוק לה. באמת באמת שהיית הדבק של המחלקה. כולם הסתכלו והעריצו את מה שאתה".
בין קורס מ"כים לשירות בעזה צנח צניחת לילה. "אני במטוס השלישי," כתב נדב, "מסתדרים בטורים ואני קופץ להיות ראשון. כל הלחץ עולה... משחק אותה אדיש למצב ומדבר עם כולם, ומרגיע אותם..." נדב המשיך לתאר את העלייה למטוס וכתב: "מוכן ליציאה. הפנים כלפי חוץ. מסתכל לנוף... ומבין כמה אני קטן עכשיו. הכנף של המטוס, המנוע, הראש, הרוח, חוויה. אני נזכר באחים לנשק, נותן מבט לחברים מאחור וחוזר למבט חד קדימה..." הנחיתה: "אני מושך את הרצועות האחוריות. המצנח מפסיק נחיתה וממשיך בירידה חדה במקום, הנשק נוגע ברצפה, אני שומע את הבום של הנשק... ואז בום, אני על הרצפה, הרגשתי את הרגל נשברת..." נדב גרר את רגלו הכואבת ובצליעה הלך למקום הכינוס. אימו יהודית מספרת שהגיע למקום המפגש בהליכה עם כל הציוד למרות כאבים עזים שחש ברגל השבורה".
נדב אהב את הצבא והיה חזק פיזית ונפשית, אולם בדפים שכתב לעצמו אחרי הפציעה, תיאר את חוסר האמון וההתייחסות של הסגל הרפואי לפציעתו כמשפיל ופוגע. רק אחרי יומיים הגיע לבית החולים. נדב קיבל קשה את הפציעה שעכבה את חזרתו לגדוד שישב על גבול עזה.
ההחלמה בבית נמשכה חודשיים וחצי. במהלך תקופה זו הבית רעש ונמלא צחוק ושמחה. למרות הפציעה נדב בנה בחצר לול קטן לתרנגולות. הוא ציפה למלא אותו בתרנגולות, אבל לכך לא זכה.
נדב ושני אחיו העבירו את הלילות במשחקים משותפים ורועשים שהפריעו לשינת הלילה של ההורים.
אחרי שהחלים התעקש לחזור לשרת בצנחנים עם חבריו במחלקת החבלה בפלוגה המבצעית. רופא אזרחי וצבאי אסרו עליו לשוב לפעילות קרבית מלאה, למשך 45 ימים עד להחלמה מוחלטת של הרגל. אבל הוא לא הראה את הפתק למפקדיו, משום שלא רצה להישלח לתפקיד מִנהלי.
לנדב היו שאיפות שלא הצליח להגשימן. אחרי השחרור הוא תכנן לקנות בתים, לשפץ אותם ולְמָכְרָם. הוא גם הבטיח לאחותו, נעמה, שהיא תפתח קונדיטוריה והוא ינהל אותה. הוא תכנן לחצות את שביל ישראל במשך שלושה חודשים ולגור עם חברתו טל. נדב ראה את עצמו בעתיד כאיש עסקים עשיר בתחום הנדל"ן.
כשבועיים אחרי שחזר לגדוד "בזק" מהפציעה, וכחצי שעה לפני שנהרג, התקשרה אליו חברתו טל, שאותה אהב מאוד. נדב אמר לה שהוא בכיתת כוננות ושהוא ישן. "השיחות איתו תמיד היו שמחות," סיפרה, "אמרתי לו בשיחה, כשדיברנו לפני יומיים, שישמור על עצמו, אבל הוא צחק... הוא הבטיח לחזור אליי..." אמרה.
מחבלים התקרבו לגדר בגבול רצועת עזה החלו בשעות הערב המוקדמות, של ערב שבת, סמוך לקיבוץ נירים, לאחר שזוהו שלוש דמויות חשודות מתקרבות לגדר המערכת.הוקפץ כוח הכוננות שנדב היה בו. הצנחנים הגיעו למקום, ומפקדם מיקם אותם בשטח. מחלקת המרגמות קיבלה את נקודת הציון של חוליית המחבלים, פתחה באש באמצעות מערכת "קשת", היורה במדויק פצצות מרגמה באמצעות מחשב. שתי פצצות נורו לעבר המחבלים,הכוח היה קרוב מאוד למחבלים. הפצצה השנייה שלא דייקה התפוצצה רחוק יותר מהכוח.המחבלים הצליחו להימלט ללא פגע. נדב נפל מאש כוחותינו. בחופשתו האחרונה ביקשה אימו של נדב שישמור על עצמו כי שבר נוסף ברגל יוציא אותו מתפקיד לוחם. נדב ענה לה "בהיתקלות עם מחבלים אני אהיה הראשון ליד המפקד שלי" וכך היה.
נדב רוטנברג נפל בקרב ברצועת עזה ביום ג' בשבט תשע"א (7.1.2011), בן עשרים וחצי היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין ברמות השבים. הותיר אחריו הורים, סבתא, אחות ושני אחים. הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר מותו.
ראשון לספוד לנדב היה מפקדו שסיפר על לוחם חדור מוטיבציה שסחף אחריו את חבריו למחלקה ולפלוגה: "נדב, לוחם שלי... לפני כחודש, כחלק מנוהל יום שישי, בו נהגתי להתקשר לדרוש בשלומם של פצועי הגדוד, התקשרתי אף אליך לאחר שנפצעת בצניחה הגדודית האחרונה. בניגוד לשאר השיחות, בהן השתדלתי לחזק ולתמוך, מהשיחות איתך יצאתי מחוזק. במקום להלין על מורכבות הפציעה והקושי שבהחלמה, דאגת תמיד לומר לי עד כמה אתה רוצה כבר לחזור למחלקה ולהצטרף אל החברים שכה אהבת. נדב, אין סיפור מתאים יותר מסיפור חייך כדי לתאר את ארץ ישראל היפה. מהרגע הראשון בלטת ביכולות ההובלה וההנהגה, בכישוריך הפיקודיים... ומעל לכול בדאגה ובמסירות הבלתי פוסקת... איני יכול לשכוח את הברק בעיניך בשיחה שערכנו עם חזרתך מקורס מ"כים. בשיחה זו, בדומה לכל מהלך חייך, הבעת בפניי את רצונך להתחיל את התפקיד הפיקודי מה שיותר מהר, ומשם לצאת לקורס קצינים. נדב, לוחם שלי, ביום שישי האחרון הוקפצת יחד עם חבריך למחלקה בכדי לסכל פעילות עוינת... קפצתם במהירות ובנחישות, אתה וחבריך למחלקת החבלה, בלי לשאול שאלות, בלי להתמהמה, חדור מוטיבציה ואמונה בצדקת הדרך הובלת את חבריך למשימה שממנה, לצערנו, לא שבת..."
מפקד המחלקה, עמית רויטמן, ששירת איתו באותה פלוגה אמר: "בכל פעם ובכל מקום שנפגשנו לאור הדרך נגלה לי בן אדם מדהים, חזק, שאוהב את חבריו ולא מוכן בשום אופן לתת לבעיות השונות לעמוד בדרכו. בכל פעם שהוזכר שמך יצא לי לשמוע ממפקדיך עד כמה אתה מוערך ואיזה לוחם היית".
חבריו לנשק ששירתו איתו יחד מתחילת המסלול, בשבועות הפעילות בשטח, בטרטורים ובצניחות, העידו כי תמיד עודד אותם בחיוך כובש כשכולם התלוננו, קרן אופטימיות, מצא את הזמן לדבר עם חבר מדוכדך, להגיד מילה טובה, והיה ממובילי המחלקה, מהחיילים הבולטים בה. חבריו למחלקת החבלה כתבו: "כבר שלושים יום שאתה לא נמצא איתנו... היה בך מקבץ נדיר של תכונות נפלאות. היית אדם אכפתי, אוהב ודואג בצורה בלתי רגילה. תמיד היית הראשון להתנדב לכל 'סנג'ור' או תורנות, ועושה הכול בחיוך ובשמחה. האופטימיות התמימה כמעט שהייתה טבועה עמוק בך הדביקה וחיזקה אותנו ברגעים הקשים. תמיד היה לך זמן לתפוס חבר שבוז לשיחת עידוד, לחפש איפה אפשר לעזור, לפעול, ולעשות. ברגעים הפחות טובים של המחלקה ידעת להיות הגורם המגשר, חבר טוב של כולם, חבר אמת, שכולם אוהבים ומעריכים. עם כל המעלות הללו הקרנת צניעות שקטה, והעדפת לפרגן לחבריך ברוחב לב על הישגיהם. אבל יש דברים שפשוט בלתי אפשרי לתאר או להסביר במילים. אי אפשר לתאר את התחושה הנינוחה והרוגעת שהשרית עלינו בעצם נוכחותך בחדר, את הרצון והמוטיבציה שכל כך בלטו בכל פעולה שביצעת, את הברק השובה בעיניך, את הערכים הנעלים שספגת מהבית ושבאו לידי ביטוי בכל רגע ורגע בחייך... תמיד תישאר עבורנו מודל חיקוי והערצה".
חברו כתב: "אחי היקר נדב... כחניך שמתחיל את דרכו בבית הספר לקצינים העברת לי את השיעור החשוב ביותר לקצין ולאדם כאחד. לימדת אותי את גודל האחריות המוטלת על כתפיי, את חשיבותה של המקצועיות, את מהות רוחה של לחימה, את השליחות ואת היכולת ללכת כמעט בעיוורון מוחלט אל מול הסכנה בלי מורא... רוטי, אני מתגעגע מאוד לחיוך הרחב שלך שהביא עימו הרבה שמחת חיים, לזיו פניך היפות, לעיניים הגדולות שתמיד חיפשו למי לעזור, לכתפיים הרחבות שסחבו את כובד התרמיל ואת הכומתה שפקדו העניק לך.... ".
בסמוך לבית ההורים, בגן הנופלים,בו נהג נדב לשבת עם חבריו, נבנתה פינת ישיבה מחומרים ממוחזרים על ידי חבריו בני כיתתו של נדב, עם מתקן למדורה, לפויקה ומתקני ספורט בגן הנופלים.
לזכרו נפתח דף פייסבוק על שמו. הדף פעיל. חברים ממשיכים לכתוב לנדב."
